¹Es begab sich aber an einem der Tage, als er das Volk im Tempel lehrte und das Evangelium verkündigte, da traten die Hohenpriester und die Schriftgelehrten samt den Ältesten herzu

¹ויהי היום והוא מלמד את העם במקדש ומבשר ויגשו הכהנים והסופרים עם הזקנים׃

²und sprachen zu ihm: Sage uns, in welcher Vollmacht tust du das? Und wer hat dir diese Vollmacht gegeben?

²ויאמרו אליו אמר נא לנו באי זו רשות אתה עשה את אלה או מי הוא הנתן לך את הרשות הזאת׃

³Er aber antwortete und sprach zu ihnen: Ich will euch auch etwas fragen! Saget mir:

³ויען ויאמר אליהם אף אני אשאלכם דבר ואמרו לי׃

⁴War die Taufe des Johannes vom Himmel oder von Menschen?

⁴טבילת יוחנן המן השמים היתה אם מבני אדם׃

⁵Sie aber dachten bei sich selbst und sprachen: Wenn wir sagen: Vom Himmel, so wird er fragen: Warum habt ihr ihm denn nicht geglaubt?

⁵ויחשבו בלבם לאמר אם נאמר מן השמים ואמר למה זה לא האמנתם לו׃

⁶Wenn wir aber sagen: Von Menschen, so wird das ganze Volk uns steinigen; denn es ist überzeugt, daß Johannes ein Prophet war.

⁶ואם נאמר מבני אדם וסקלנו כל העם בעמדם על דעתם כי יוחנן נביא היה׃

⁷Und sie antworteten, sie wüßten nicht woher.

⁷ויענו לא ידענו מאין׃

⁸Und Jesus sprach zu ihnen: So sage auch ich euch nicht, in welcher Vollmacht ich solches tue.

⁸ויאמר ישוע אליהם גם אני לא אמר לכם באי זו רשות אני עשה אלה׃

⁹Er fing aber an, dem Volk dieses Gleichnis zu sagen: Ein Mensch pflanzte einen Weinberg und verpachtete ihn an Weingärtner und hielt sich längere Zeit außer Landes auf.

⁹ויחל לדבר אל העם את המשל הזה איש אחד נטע כרם ויתן אתו אל כרמים וילך בדרך מרחוק לימים רבים׃

¹⁰Und als es Zeit war, sandte er einen Knecht zu den Weingärtnern, damit sie ihm von der Frucht des Weinbergs gäben. Die Weingärtner aber schlugen ihn und jagten ihn mit leeren Händen davon.

¹⁰ולמועד שלח עבד אל הכרמים לתת לו מפרי הכרם והכרמים הכהו וישלחהו ריקם׃

¹¹Und er fuhr fort und sandte einen andern Knecht. Sie aber schlugen auch diesen und beschimpften ihn und jagten ihn leer davon.

¹¹ויסף שלח עבד אחר ויכו גם אתו ויחרפהו וישלחהו ריקם׃

¹²Und er fuhr fort und sandte einen dritten; aber auch diesen verwundeten sie und warfen ihn hinaus.

¹²ויסף לשלח שלישי וגם אתו פצעו ויגרשהו וידחפהו חוצה׃

¹³Da sprach der Herr des Weinbergs: Was soll ich tun? Ich will meinen Sohn senden, den geliebten; vielleicht werden sie sich vor ihm scheuen.

¹³ויאמר בעל הכרם מה אעשה אשלחה את בני את ידידי כראותם אותו אולי יגורו מפניו׃

¹⁴Als aber die Weingärtner diesen sahen, sprachen sie untereinander: Das ist der Erbe! Kommt, laßt uns ihn töten, damit das Erbgut unser werde!

¹⁴וכראות אתו הכרמים נועצו יחדו לאמר זה הוא היורש לכו ונהרגהו ותהי לנו הירשה׃

¹⁵Und sie stießen ihn zum Weinberg hinaus und töteten ihn. Was wird nun der Herr des Weinbergs mit ihnen tun?

¹⁵ויגרשו אותו אל מחוץ לכרם ויהרגהו ועתה מה יעשה להם בעל הכרם׃

¹⁶Er wird kommen und diese Weingärtner umbringen und den Weinberg andern geben. Als sie das hörten, sprachen sie: Das sei ferne!

¹⁶יבוא ויאבד את הכרמים האלה ויתן את הכרם לאחרים ויהי כשמעם ויאמרו חלילה מהיות כזאת׃

¹⁷Er aber blickte sie an und sprach: Was bedeutet denn das, was geschrieben steht: «Der Stein, den die Bauleute verworfen haben, der ist zum Eckstein geworden?»

¹⁷ויבט בם ויאמר ומה הוא זה הכתוב אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה׃

¹⁸Wer auf diesen Stein fällt, der wird zerschmettert werden; auf welchen er aber fällt, den wird er zermalmen.

¹⁸כל הנפל על האבן ההיא ישבר ואת אשר תפל עליו תשחקהו׃

¹⁹Da suchten die Hohenpriester und die Schriftgelehrten Hand an ihn zu legen zu derselben Stunde; aber sie fürchteten das Volk; denn sie merkten, daß er im Blick auf sie dieses Gleichnis gesagt hatte.

¹⁹ויבקשו הכהנים הגדולים והסופרים לשלח בו את ידם בעת ההיא וייראו מפני העם כי ידעו אשר עליהם דבר את המשל הזה׃

²⁰Und sie lauerten ihm auf und sandten Aufpasser ab, die sich stellen sollten, als wären sie redlich, um ein Wort von ihm aufzufangen, damit sie ihn der Obrigkeit und der Gewalt des Landpflegers überantworten könnten.

²⁰ויארבו לו וישלחו מארבים והם נדמו כצדיקים למען ילכדו אותו בדבר להסגירו אל השררה ואל יד ההגמון׃

²¹Und sie fragten ihn und sprachen: Meister, wir wissen, daß du richtig redest und lehrst und nicht die Person ansiehst, sondern den Weg Gottes der Wahrheit gemäß lehrst.

²¹וישאלהו לאמר רבי ידענו כי נכונה תדבר ותלמד ולא תשא פנים כי באמת מורה אתה את דרך אלהים׃

²²Ist es uns erlaubt, dem Kaiser die Steuer zu geben, oder nicht?

²²המתר לנו לתת מס אל הקיסר אם לא׃

²³Da er aber ihre Arglist merkte, sprach er zu ihnen: Was versucht ihr mich?

²³ויכר את נכליהם ויאמר להם׃

²⁴Zeiget mir einen Denar! Wessen Bild und Aufschrift trägt er? Sie antworteten: Des Kaisers.

²⁴מה תנסוני הראוני דינר של מי הצורה והמכתב אשר עליו ויענו ויאמרו של הקיסר׃

²⁵Er aber sprach zu ihnen: So gebt doch dem Kaiser, was des Kaisers ist, und Gott, was Gottes ist!

²⁵ויאמר אליהם לכן תנו לקיסר את אשר לקיסר ולאלהים את אשר לאלהים׃

²⁶Und sie konnten an dem Wort nichts beanstanden vor dem Volk und verwunderten sich über seine Antwort und schwiegen.

²⁶ולא יכלו ללכדו בדבר לפני העם ויתמהו על מענהו ויחרישו׃

²⁷Da traten aber etliche der Sadduzäer herzu, welche behaupten, es gebe keine Auferstehung, fragten ihn

²⁷ויקרבו אנשים מן הצדוקים הכפרים בתחית המתים וישאלהו לאמר׃

²⁸und sprachen: Meister! Mose hat uns vorgeschrieben: Wenn jemandes Bruder eine Frau hat und kinderlos stirbt, so soll dessen Bruder die Frau nehmen und seinem Bruder Nachkommenschaft erwecken.

²⁸מורה משה כתב לנו כי ימות אח בעל אשה ובנים אין לו ולקח אחיו את אשתו והקים זרע לאחיו׃

²⁹Nun waren sieben Brüder. Der erste nahm eine Frau und starb kinderlos.

²⁹והנה היו שבעה אחים והראשון לקח אשה וימת לא בנים׃

³⁰Da nahm der zweite die Frau und starb auch kinderlos.

³⁰ויקח אתה השני וימת גם הוא לא בנים׃

³¹Und der dritte nahm sie, desgleichen alle sieben und hinterließen keine Kinder bei ihrem Tod.

³¹ויקח אתה השלישי וככה עשו אף השבעה ולא הניחו בנים וימותו׃

³²Zuletzt starb auch die Frau.

³²ובאחרונה מתה גם האשה׃

³³Wessen Frau wird sie nun in der Auferstehung sein? Denn alle sieben haben sie zur Frau gehabt.

³³והנה בתחית המתים למי מהם תהיה לאשה כי היתה אשה לשבעה׃

³⁴Und Jesus antwortete ihnen: Die Kinder dieser Weltzeit freien und lassen sich freien;

³⁴ויען ישוע ויאמר אליהם בני העולם הזה ישאו נשים ותנשאנה׃

³⁵welche aber gewürdigt werden, jene Weltzeit zu erlangen und die Auferstehung von den Toten, die werden weder freien noch sich freien lassen,

³⁵והזכים לנחל את העולם הבא ואת תחית המתים לא ישאו נשים ולא תנשאנה׃

³⁶denn sie können auch nicht mehr sterben; denn sie sind den Engeln gleich und Söhne Gottes, da sie Söhne der Auferstehung sind.

³⁶כי לא יוכלו עוד למות כי שוים הם למלאכים ובני אלהים המה בהיותם בני התקומה׃

³⁷Daß aber die Toten auferstehen, hat auch Mose angedeutet bei der Geschichte von dem Busch, wo er den Herrn nennt «den Gott Abrahams und den Gott Isaaks und den Gott Jakobs».

³⁷וגם משה רמז בסנה כי יקומו המתים בקראו את יהוה אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב׃

³⁸Er ist aber nicht Gott der Toten, sondern der Lebendigen; denn ihm leben alle.

³⁸והאלהים איננו אלהי המתים כי אם אלהי החיים כי כלם חיים לו׃

³⁹Da antworteten etliche der Schriftgelehrten und sprachen: Meister, du hast trefflich geantwortet!

³⁹ויענו מן הסופרים רבי יפה דברת׃

⁴⁰Denn sie unterstanden sich nicht mehr, ihn etwas zu fragen.

⁴⁰ולא ערבו עוד את לבם לשאל אותו דבר׃

⁴¹Er aber sprach zu ihnen: Wie sagen sie, daß Christus Davids Sohn sei?

⁴¹ויאמר אליהם איך יאמרו על המשיח כי הוא בן דוד׃

⁴²Und doch sagt David selbst im Buche der Psalmen: «Der Herr hat zu meinem Herrn gesprochen: Setze dich zu meiner Rechten,

⁴²והוא דוד אמר בספר תהלים נאם יהוה לאדני שב לימיני׃

⁴³bis ich deine Feinde hinlege als Schemel deiner Füße!»

⁴³עד אשית איביך הדם לרגליך׃

⁴⁴David nennt ihn also Herr; wie ist er denn sein Sohn?

⁴⁴הנה דוד קרא לו אדון ואיך הוא בנו׃

⁴⁵Als aber das Volk zuhörte, sprach er zu seinen Jüngern:

⁴⁵ויאמר אל תלמידיו באזני כל העם׃

⁴⁶Hütet euch vor den Schriftgelehrten, die im Talar einhergehen wollen und sich gerne grüßen lassen auf den Märkten und den Vorsitz in den Synagogen und die ersten Plätze bei den Mahlzeiten lieben;

⁴⁶הזהרו מן הסופרים החפצים להתהלך עטופי טלית ואהבים את שאלות שלומם בשוקים ואת מושבי הראש בבתי הכנסיות ואת מסבות הראש בסעודות׃

⁴⁷sie fressen der Witwen Häuser und sprechen zum Vorwand lange Gebete; diese ziehen sich ein um so schwereres Urteil zu.

⁴⁷הבלעים את בתי האלמנות ומאריכים תפלתם למראה עינים המה משפט על יתר יקחו׃