¹ואתה שא קינה אל נשיאי ישראל׃

¹E tu pronunzia una lamentazione sui principi d’Israele, e di’:

²ואמרת מה אמך לביא בין אריות רבצה בתוך כפרים רבתה גוריה׃

²Che cos’era tua madre? Una leonessa. Fra i leoni stava accovacciata; in mezzo ai leoncelli, allevava i suoi piccini.

³ותעל אחד מגריה כפיר היה וילמד לטרף טרף אדם אכל׃

³Allevò uno de’ suoi piccini, il quale divenne un leoncello, imparò a sbranar la preda, e divorò gli uomini.

⁴וישמעו אליו גוים בשחתם נתפש ויבאהו בחחים אל ארץ מצרים׃

⁴Ma le nazioni ne sentiron parlare, ed ei fu preso nella lor fossa; lo menaron, con de’ raffi alle mascelle, nel paese d’Egitto.

⁵ותרא כי נוחלה אבדה תקותה ותקח אחד מגריה כפיר שמתהו׃

⁵E quando ella vide che aspettava invano e la sua speranza era delusa, prese un altro de’ suoi piccini, e ne fece un leoncello.

⁶ויתהלך בתוך אריות כפיר היה וילמד לטרף טרף אדם אכל׃

⁶Questo andava e veniva fra i leoni, e divenne un leoncello; imparò a sbranar la preda, e divorò gli uomini.

⁷וידע אלמנותיו ועריהם החריב ותשם ארץ ומלאה מקול שאגתו׃

⁷Devastò i loro palazzi, desolò le loro città; il paese, con tutto quello che conteneva, fu atterrito al rumore dei suoi ruggiti.

⁸ויתנו עליו גוים סביב ממדינות ויפרשו עליו רשתם בשחתם נתפש׃

⁸Ma da tutte le provincie all’intorno le nazioni gli diedero addosso, gli tesero contro le loro reti, e fu preso nella loro fossa.

⁹ויתנהו בסוגר בחחים ויבאהו אל מלך בבל יבאהו במצדות למען לא ישמע קולו עוד אל הרי ישראל׃

⁹Lo misero in una gabbia con dei raffi alle mascelle e lo menarono al re di Babilonia; lo menarono in una fortezza, perché la sua voce non fosse più udita sui monti d’Israele.

¹⁰אמך כגפן בדמך על מים שתולה פריה וענפה היתה ממים רבים׃

¹⁰Tua madre era, come te, simile a una vigna, piantata presso alle acque; era feconda, ricca di tralci, per l’abbondanza dell’acque.

¹¹ויהיו לה מטות עז אל שבטי משלים ותגבה קומתו על בין עבתים וירא בגבהו ברב דליתיו׃

¹¹aveva de’ rami forti, da servire di scettri a sovrani; s’ergeva nella sua sublimità, fra il folto dei tralci; era appariscente per la sua elevatezza, per la moltitudine de’ suoi sarmenti.

¹²ותתש בחמה לארץ השלכה ורוח הקדים הוביש פריה התפרקו ויבשו מטה עזה אש אכלתהו׃

¹²Ma è stata divelta con furore, e gettata a terra; il vento orientale ne ha seccato il frutto, i rami forti ne sono stati rotti e seccati, il fuoco li ha divorati.

¹³ועתה שתולה במדבר בארץ ציה וצמא׃

¹³Ed ora è piantata nel deserto in un suolo arido ed assetato;

¹⁴ותצא אש ממטה בדיה פריה אכלה ולא היה בה מטה עז שבט למשול קינה היא ותהי לקינה׃

¹⁴un fuoco è uscito dal suo ramo fronzuto, e ne ha divorato il frutto, sì che non v’è in essa più ramo forte né scettro per governare". Questa la lamentazione, ch’è diventata una lamentazione.