¹ויקהלו אליו הפרושים ומן הסופרים אשר באו מירושלים׃

¹Och fariséerna, så ock några skriftlärde som hade kommit från Jerusalem, församlade sig omkring honom;

²ויהי כראותם מתלמידיו אכלים לחם בטמאת ידיהם בלא נטילה ויוכיחו אתם׃

²och de fingo då se några av hans lärjungar äta med »orena», det är otvagna, händer.

³כי הפרושים וכל היהודים לא יאכלו בלתי את רחצו את ידיהם עד הפרק באחזם בקבלת הזקנים׃

³Nu är det så med fariséerna och alla andra judar, att de icke äta något utan att förut, till åtlydnad av de äldstes stadgar, noga hava tvagit sina händer,

⁴ואת אשר מן השוק אינם אכלים בלא טבילה ועוד דברים אחרים רבים אשר קבלו לשמר כמו טבילת כסות וכדים ויורות ומטות׃

⁴likasom de icke heller, när de komma från torget, äta något utan att förut hava tvagit sig; många andra stadgar finnas ock, som de av ålder pläga hålla, såsom att skölja bägare och träkannor och kopparskålar.

⁵וישאלו אותו הפרושים והסופרים מדוע תלמידיך אינם נהגים על פי קבלת הזקנים כי אכלים לחם בלא נטבילת ידים׃

⁵Därför frågade honom nu fariséerna och de skriftlärde: »Varför vandra icke dina lärjungar efter de äldstes stadgar, utan äta med orena händer?»

⁶ויען ויאמר אליהם היטב נבא ישעיהו עליכם החנפים ככתוב העם הזה בשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני׃

⁶Men han svarade dem: »Rätt profeterade Esaias om eder, I skrymtare, såsom det är skrivet: 'Detta folk ärar mig med sina läppar, men deras hjärtan äro långt ifrån mig;

⁷ותהו יראתם אתי מצות אנשים מלמדים׃

⁷och fåfängt dyrka de mig, eftersom de läror de förkunna äro människobud.'

⁸כי עזבתם את מצות אלהים לאחז בקבלת בני אדם טבילות כדים וכסות וכאלה רבות אתם עשים׃

⁸I sätten Guds bud å sido och hållen människors stadgar.»

⁹ויאמר אליהם מה יפה עשיתם אשר בטלתם את מצות האלהים כדי שתשמרו את קבלתכם׃

⁹Ytterligare sade han till dem: »Rätt så; I upphäven Guds bud för att hålla edra egna stadgar!

¹⁰כי משה אמר כבד את אביך ואת אמך ומקלל אביו ואמו מות יומת׃

¹⁰Moses har ju sagt: 'Hedra din fader och din moder' och 'Den som smädar sin fader eller sin moder, han skall döden dö.'

¹¹ואתם אמרים איש כי יאמר לאביו ולאמו קרבן פרושו מתנה לאלהים כל מה שאתה נהנה לי׃

¹¹Men I sägen: om en son säger till sin fader eller sin moder: 'Vad du av mig kunde hava fått till hjälp, det giver jag i stället såsom korban' (det betyder offergåva),

¹²ולא תניחו לו לעשות עוד מאומה לאביו ולאמו׃

¹²då kunnen I icke tillstädja honom att vidare göra något för sin fader eller sin moder.

¹³ותפרו את דבר האלהים על ידי קבלתכם אשר קבלתם והרבה כאלה אתם עשים׃

¹³På detta sätt gören I Guds budord om intet genom edra fäderneärvda stadgar. Och mycket annat sådant gören I.»

¹⁴ויקרא אל כל העם ויאמר אליהם שמעו אלי כלכם והבינו׃

¹⁴Därefter kallade han åter folket till sig och sade till dem: »Hören mig alla och förstån.

¹⁵אין דבר מחוץ לאדם אשר יוכל לטמא אותו בבאו אל קרבו כי אם הדברים היוצאים ממנו המה יטמאו את האדם׃

¹⁵Intet som utifrån går in i människan kan orena henne, men vad som går ut ifrån människan, detta är det som orenar henne.»

¹⁶כל אשר אזנים לו לשמע ישמע׃

¹⁷ויהי כאשר שב הביתה מן ההמון וישאלהו תלמידיו על דבר המשל׃

¹⁷När han sedan hade lämnat folket och kommit inomhus, frågade hans lärjungar honom om detta bildliga tal.

¹⁸ויאמר אליהם האף אתם חסרי בינה הלא תשכילו כי כל הבא את תוך האדם מחוצה לו לא יטמאנו׃

¹⁸Han svarade dem: »Ären då också I så utan förstånd? Insen I icke att intet som utifrån går in i människan kan orena henne,

¹⁹כי לא יבוא אל לבו כי אם אל כרשו ויצא למוצאות להבר כל אכל׃

¹⁹eftersom det icke går in i hennes hjärta, utan ned i buken, och har sin naturliga utgång?» Härmed förklarade han all mat för ren.

²⁰ויאמר היצא מן האדם הוא מטמא את האדם׃

²⁰Och han tillade: »Vad som går ut ifrån människan, detta är det som orenar människan.

²¹]22-12[ כי מתוך לב האדם יצאות המחשבות הרעות נאף וזנה ורצוח וגנוב ואהבת בצע ורשעה ורמיה וזוללות וצרות עין וגדוף וזדון וסכלות׃

²¹Ty inifrån, från människornas hjärtan, utgå deras onda tankar, otukt, tjuveri, mord,

²²]22-12[׃

²²äktenskapsbrott, girighet, ondska, svek, lösaktighet, avund, hädelse, övermod, oförsynt väsende.

²³כל הרעות האלה מקרב האדם הן יוצאות ומטמאות אתו׃

²³Allt detta onda går inifrån ut, och det orenar människan.»

²⁴ויקם משם וילך לו אל גבולות צור וצידון ובבואו הביתה לא אבה כי יודע לאיש ולא יכל להסתר׃

²⁴Och han stod upp och begav sig bort därifrån till Tyrus' område. Där gick han in i ett hus och ville icke att någon skulle få veta det. Dock kunde han icke förbliva obemärkt,

²⁵כי אשה אשר רוח טמאה נכנסה בבתה הקטנה שמעה את שמעו ותבא ותפל לרגליו׃

²⁵utan en kvinna, vilkens dotter var besatt av en oren ande, kom, strax då hon hade fått höra om honom, och föll ned för hans fötter;

²⁶והאשה יונית וארץ מולדתה כנען אשר לסוריא ותבקש ממנו לגרש אר השד מבתה׃

²⁶det var en grekisk kvinna av syrofenicisk härkomst. Och hon bad honom att han skulle driva ut den onde anden ur hennes dotter.

²⁷ויאמר אליה ישוע הניחו לשבע בראשונה הבנים כי לא טוב לקחת לחם הבנים ולהשליכו לצעירי הכלבים׃

²⁷Men han sade till henne: »Låt barnen först bliva mättade; det är ju otillbörligt att taga brödet från barnen och kasta det åt hundarna.»

²⁸ותען ותאמר אליו כן אדני אבל גם צעירי הכלבים יאכלו תחת השלחן מפרורי לחם הבנים׃

²⁸Hon svarade och sade till honom: »Ja, Herre; också äta hundarna under bordet allenast av barnens smulor.»

²⁹ויאמר אליה בגלל דברך זה לכי לך יצא השד מבתך׃

²⁹Då sade han till henne: »För det ordets skull säger jag dig: Gå; den onde anden har farit ut ur din dotter.»

³⁰ותבא אל ביתה ותמצא את הילדה משכבת על חמטה והשד יצא ממנה׃

³⁰Och när hon kom hem, fann hon flickan ligga på sängen och såg att den onde anden hade farit ut.

³¹וישב ויצא מגבול צור וצידון ויבא אל ים הגליל בתוך גבול עשר הערים׃

³¹Sedan begav han sig åter bort ifrån Tyrus' område och tog vägen över Sidon och kom, genom Dekapolis' område, till Galileiska sjön.

³²ויביאו אליו איש אשר היה חרש ואלם ויתחננו לו לשום עליו את ידו׃

³²Och man förde till honom en som var döv och nästan stum och bad honom att lägga handen på denne.

³³ויקח אתו לבדו מקרב ההמון וישם את אצבעותיו באזניו וירק ויגע על לשנו׃

³³Då tog han honom avsides ifrån folket och satte sina fingrar i hans öron och spottade och rörde vid hans tunga

³⁴ויבט השמימה ויאנח ויאמר אליו אפתח ופרושו הפתח׃

³⁴och såg upp till himmelen, suckade och sade till honom: »Effata» (det betyder: »Upplåt dig»).

³⁵וברגע נפתחו אזניו ויתר קשר לשונו וידבר בשפה ברורה׃

³⁵Då öppnades hans öron, och hans tungas band löstes, och han talade redigt och klart.

³⁶ויזהר אותם כי לא יספרו לאיש וכאשר יזהירם כן ירבו להכריז׃

³⁶Och Jesus förbjöd dem att omtala detta för någon; men ju mer han förbjöd dem, dess mer förkunnade de det.

³⁷וישתוממו עד מאד ויאמרו את הכל עשה יפה גם החרשים הוא עשה לשמעים גם האלמים למדברים׃

³⁷Och folket häpnade övermåttan och sade: »Allt har han väl beställt: de döva låter han höra och de stumma tala.»