1הלא צבא לאנוש על ארץ וכימי שכיר ימיו׃
1Is there not a warfare to man upon earth? And are not his days like the days of a hireling?
2כעבד ישאף צל וכשכיר יקוה פעלו׃
2As a servant that earnestly desireth the shadow, And as a hireling that looketh for his wages:
3כן הנחלתי לי ירחי שוא ולילות עמל מנו לי׃
3So am I made to possess months of misery, And wearisome nights are appointed to me.
4אם שכבתי ואמרתי מתי אקום ומדד ערב ושבעתי נדדים עדי נשף׃
4When I lie down, I say, When shall I arise, and the night be gone? And I am full of tossings to and fro unto the dawning of the day.
5לבש בשרי רמה וגיש עפר עורי רגע וימאס׃
5My flesh is clothed with worms and clods of dust; My skin closeth up, and breaketh out afresh.
6ימי קלו מני ארג ויכלו באפס תקוה׃
6My days are swifter than a weaver's shuttle, And are spent without hope.
7זכר כי רוח חיי לא תשוב עיני לראות טוב׃
7Oh remember that my life is a breath: Mine eye shall no more see good.
8לא תשורני עין ראי עיניך בי ואינני׃
8The eye of him that seeth me shall behold me no more; Thine eyes shall be upon me, but I shall not be.
9כלה ענן וילך כן יורד שאול לא יעלה׃
9As the cloud is consumed and vanisheth away, So he that goeth down to Sheol shall come up no more.
10לא ישוב עוד לביתו ולא יכירנו עוד מקמו׃
10He shall return no more to his house, Neither shall his place know him any more.
11גם אני לא אחשך פי אדברה בצר רוחי אשיחה במר נפשי׃
11Therefore I will not refrain my mouth; I will speak in the anguish of my spirit; I will complain in the bitterness of my soul.
12הים אני אם תנין כי תשים עלי משמר׃
12Am I a sea, or a sea-monster, That thou settest a watch over me?
13כי אמרתי תנחמני ערשי ישא בשיחי משכבי׃
13When I say, My bed shall comfort me, My couch shall ease my complaint;
14וחתתני בחלמות ומחזינות תבעתני׃
14Then thou scarest me with dreams, And terrifiest me through visions:
15ותבחר מחנק נפשי מות מעצמותי׃
15So that my soul chooseth strangling, And death rather than [these] my bones.
16מאסתי לא לעלם אחיה חדל ממני כי הבל ימי׃
16I loathe [my life]; I would not live alway: Let me alone; for my days are vanity.
17מה אנוש כי תגדלנו וכי תשית אליו לבך׃
17What is man, that thou shouldest magnify him, And that thou shouldest set thy mind upon him,
18ותפקדנו לבקרים לרגעים תבחננו׃
18And that thou shouldest visit him every morning, And try him every moment?
19כמה לא תשעה ממני לא תרפני עד בלעי רקי׃
19How long wilt thou not look away from me, Nor let me alone till I swallow down my spittle?
20חטאתי מה אפעל לך נצר האדם למה שמתני למפגע לך ואהיה עלי למשא׃
20If I have sinned, what do I unto thee, O thou watcher of men? Why hast thou set me as a mark for thee, So that I am a burden to myself?
21ומה לא תשא פשעי ותעביר את עוני כי עתה לעפר אשכב ושחרתני ואינני׃
21And why dost thou not pardon my transgression, and take away mine iniquity? For now shall I lie down in the dust; And thou wilt seek me diligently, but I shall not be.