¹הלא צבא לאנוש על ארץ וכימי שכיר ימיו׃

¹Hath not man a life of labour upon earth? and are not his days like the days of a hireling?

²כעבד ישאף צל וכשכיר יקוה פעלו׃

²As a bondman earnestly desireth the shadow, and a hireling expecteth his wages,

³כן הנחלתי לי ירחי שוא ולילות עמל מנו לי׃

³So am I made to possess months of vanity, and wearisome nights are appointed to me.

⁴אם שכבתי ואמרתי מתי אקום ומדד ערב ושבעתי נדדים עדי נשף׃

⁴If I lie down, I say, When shall I rise up, and the darkness be gone? and I am full of tossings until the dawn.

⁵לבש בשרי רמה וגיש עפר עורי רגע וימאס׃

⁵My flesh is clothed with worms and clods of dust; my skin is broken, and suppurates.

⁶ימי קלו מני ארג ויכלו באפס תקוה׃

⁶My days are swifter than a weaver's shuttle, and are spent without hope.

⁷זכר כי רוח חיי לא תשוב עיני לראות טוב׃

⁷Remember thou that my life is wind; mine eye shall no more see good.

⁸לא תשורני עין ראי עיניך בי ואינני׃

⁸The eye of him that hath seen me shall behold me no [more]: thine eyes are upon me, and I am not.

⁹כלה ענן וילך כן יורד שאול לא יעלה׃

⁹The cloud consumeth and vanisheth away; so he that goeth down to Sheol shall not come up.

¹⁰לא ישוב עוד לביתו ולא יכירנו עוד מקמו׃

¹⁰He shall return no more to his house, neither shall his place know him again.

¹¹גם אני לא אחשך פי אדברה בצר רוחי אשיחה במר נפשי׃

¹¹Therefore I will not restrain my mouth: I will speak in the anguish of my spirit; I will complain in the bitterness of my soul.

¹²הים אני אם תנין כי תשים עלי משמר׃

¹²Am I a sea, or a sea-monster, that thou settest a watch over me?

¹³כי אמרתי תנחמני ערשי ישא בשיחי משכבי׃

¹³When I say, My bed shall comfort me, my couch shall ease my complaint;

¹⁴וחתתני בחלמות ומחזינות תבעתני׃

¹⁴Then thou scarest me with dreams, and terrifiest me through visions;

¹⁵ותבחר מחנק נפשי מות מעצמותי׃

¹⁵So that my soul chooseth strangling, death, rather than my bones.

¹⁶מאסתי לא לעלם אחיה חדל ממני כי הבל ימי׃

¹⁶I loathe it; I shall not live always: let me alone, for my days are a breath.

¹⁷מה אנוש כי תגדלנו וכי תשית אליו לבך׃

¹⁷What is man, that thou makest much of him? and that thou settest thy heart upon him?

¹⁸ותפקדנו לבקרים לרגעים תבחננו׃

¹⁸And that thou visitest him every morning, triest him every moment?

¹⁹כמה לא תשעה ממני לא תרפני עד בלעי רקי׃

¹⁹How long wilt thou not look away from me, nor let me alone till I swallow down my spittle?

²⁰חטאתי מה אפעל לך נצר האדם למה שמתני למפגע לך ואהיה עלי למשא׃

²⁰Have I sinned, what do I unto thee, thou Observer of men? Why hast thou set me as an object of assault for thee, so that I am become a burden to myself?

²¹ומה לא תשא פשעי ותעביר את עוני כי עתה לעפר אשכב ושחרתני ואינני׃

²¹And why dost not thou forgive my transgression and take away mine iniquity? for now shall I lie down in the dust, and thou shalt seek me early, and I shall not be.